<h1>רבינו ירוחם ני"ב חט"ז</h1>
<h2>דף כו:</h2>
חצר שפתוחי' לה בתים רבים ושכח א' מהם ולא ערב מבטל להם רשותו ואם ביטל סתם לא ביטל אלא רשות החצר ומותרין האחרים להכניס ולהוציא מביתם לחצר אבל הוא אסור מביתו לחצר וכמו כן הם אסורים להכניס ולהוציא מביתו לחצר כי מסתמא לא ביטל רשות ביתו אבל אם פירש רשות ביתו ביטל כיון שגלה דעתו וכן צריך לבטל רשותו לכל א' כי היכא דגלי גלי כך פשוט בעירובין ועוד פשוט כי בסתם רשות חצרו ביטל רשו' ביתו לא ביטל אם כן ביתו אסור להכניס ולהוציא ממנו לחצ' בין הוא בין האחרים וכן הסכימו רוב הפוסקים כרבנן ולא ביטל רשות ביתו בסתם וכתבו המפרשים ולפי זה צריך שיבטל רשותו לכ"א וא' ואם ביטל בהדיא רשות ביתו מותר לו ולהם כי הוא כמו אורח וכן עקר. וכן כתב רמ"ה כי כל המבטל רשות מותר להכניס ולהוציא לו ולהם כי הוא כמו אורח כדאמרינן [ירושלמי ה"ב] אכסנאי אינו אוסר לעולם. ועוד פשוט כי ה' ששרויין בחצר צריך לבטל רשותו לכל א' וא'.
<h2>דף לא:</h2>
יכול קטן לגבות עירובי חצרות שאינו אלא כמו שותף ואינו מקנה להם שום דבר, כעירובי תחומין כך פשוט בערובין.
<h2>דף מט.</h2>
ועוד פשוט המקפיד על ערובו כלו' שמקפי' אם יאכל שום אחד חלקו מהעירוב אינו עירוב כי עירוב שמו כלומר דבר המערבם יחד. וכן מזה הטעם החולק עירובו לב' חלקים אינו עירוב. ולפי הטעם שאמרנו שלא יקפידו כתבו התוס' שצריך ליזהר שלא יתן חלקו בעירוב מפאנאדה או מגלוסקא כי הוא מקפיד עליה אם יאכלנה שום אחד מבני הערוב.
טעם הערוב משום דירה כלומר שבאים כלם לדור באותו בית שמשימים בו הערוב והנה כל החצר וכל הבתים שבתוכו משועבדים לזה הבית וכלן דרין בבית אח' ואינו מטעם קנין ולפיכך אין מערבין בכלים ואין צריך שיהא בפת שוה פרוט' ובלבד שיהא בו מזון שני סעודות כמו שכתבתי למעלה ומערבין בבית קטן כך פשוט בערובין.
<h2>דף סב.</h2>
הדר עם הנוכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי אינו אוסר דירתו כי דירתו אינה דירה אבל חכמים גזרו שמא ילמוד ממעשיו אם ידור עמו, ואם יראה שצריך לשכור ממנו כי אין ערוב מועיל במקום גוי ואין ביטול רשות מועיל מגוי עד שישכור ממנו והגוי לא ירצה לשכור לו משום שחושד לכשפי' וימנע על זה ולא ירצה לדור עמו, וגוי חשוד על שפיכו' דמים, ושני ישראלים מצוי שדרים עם הגוי בחצר וגזרו בב' ישראלים שיאסור הגוי עליהם עד שישכרו, אבל ישראל א' לא שכיח שידור בחצר עם הגוי משום דחשוד אשפיכות דמי' ועל כן לא גזרו בא' שיצטרך לשכור מן הגוי. ושוכרי' ממנו אפילו בשבת וכן אפילו בפחות משוה פרוטה ויש מחלקת בערובין אם צריך שכירות בריאה כמוהרקי ואברגני או די בשכירות רעועה ורש"י פי' מוהרקי ואברגני שאם ירצ' למלאת כל החצר ספסלי' וקתדראות ובערוך פי' כתיבה וחתימה. ור"ח פירש כמו בנין והלכה כדברי המקל בעירוב ובשכירות סתם סגי. וכתב רמ"ה ואין צריך לשכור ממנו בכל ע"ש עד שיחזור בו הגוי ומה שכתב רש"י וגוי חושש ולא מוגר ומתו' שיהא טורח לישראל לשכור בכל ע"ש לא ירצה לדור עמו ר"ל לא שיהא צריך לשכור בכל ע"ש אלא שהגוי חוזר בו מהשכירות ואז צריך לחזור ולשכור ממנו כשירצה, וגוי הרגיל להשכיר אין שוכרי' ממנו בעל כרחו דלא דמי לעירוב דאמרינן [לקמן פ' ע"א] במי שרגיל להשתתף ולא נשתתף באין בני מבוי ונוטלין ממנו בעל כרחו.
<h2>דף סב:</h2>
גוי הבא לדור במבוי לשם אכסנאו' לא לקביעות אינו אוסר. יש מי שפירש הירושלמי [ה"ב] שכתב אכסנאי אינו אוסר לעולם. ועוד אומר בירושלמי אם רגיל אוסר מיד ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאח' שלשים יום. ודוקא דעל ברשות ואם שלא ברשות אינו אוסר לעולם.
ועוד פשוט דהלכה כמ"ד דוקא ב' ישראלים בב' בתי' אז הגוי אוסר עליהם אבל על ישראל א' או ב' ישראלים בבית אחד אינו צריך לשכור ואינו אוסר וכתב הרא"ש דאפילו כמה בתים פתוחים לחצר א' מיקרו יחיד במקום גוי לגבי המבואו' עד שיהיו ב' חצרות של ישראל פתוחים למבוי ואוסרים זה על זה במבוי אז הגוי אוסר עליהם כך פשוט בערובין.
<h2>דף סד.</h2>
מעשה בא לפני רש"י בחופה ששכחו ולא ערבו והוצרכו להוציא מבי' זה לבית זה והתיר להם על ידי שיבטלו רשותם לאחד. ונראה לפי דבריו שאם מועיל ביטול מבית לבית שיהיו מותרי' כלם לטלטל אפילו אותם שביטלו, שאפילו נאמר שהמבטל רשות חבירו אסור להוציא מביתו לחצר היה נראה כחוזר ומחזיק ברשותו, אבל כשמוציא מביתו לבית חבירו אין זה מחזיק ברשותו ולא נסתלק בזה הביטול. ויש שתמהו עליו דאם כן ביטלת תורת ערוב מאותם בתי' שלא יחושו עוד לעשות ערוב כיון שיהיו מותרין כלן בביטול, אבל יועיל אם יש חדרי' בבית ויבטל הבית בלא החדר ויהיה אסור להוציא מן החדר לבית כמו מהבית לחצר ולזה יועיל העירוב ולא יאמרו בטלת תורת עירוב שהרי ירויח יותר בעירוב מן הביטול. ורבינו שמשון כתב דאפילו אין חדרים בבית מותר לבטל ביתו שהרי אסור אפילו יבטל להחזיר כליו מבית חבירו לביתו דנראה דעתה הוא חוז' להחזיק ברשותו שביטל וא"כ ירויח יותר בערוב שיכול להחזיר כליו אם עירב אם כן לא בטלה תורת ערוב והרא"ש כתב כרש"י ורבינו שמשון וכן נראה עקר.
שכירו ולקיטו של גוי והוא ישראל נותן עירוב ודיו. ואם בא הגוי אוסר אחר כך עליהם. ואם היו ה' לקיטים או שכירים של הגוי והם ישראלים אין צריכין לתת כלם ערוב אלא די באחד מהם שיתן עירוב ולא יאסור אחר כך הגוי במבוי או בחצר. ואם אין לו שכיר ולקיט ישראל והגוי אינו רוצה לשכור ילך אצל הגוי אחד מן הישראלים ויקח ממנו שאול שם מקום בבית הגוי או בחצרו וישים כלי או שום דבר בבית הגוי או בחצרו דרך שאלת המקום שהשאיל לו לגוי ונעשה הישראל כשכירו ולקיטו של גוי ויתן עירוב ולא יאסור הגוי עליהם כך פשוט בעירובין.
<h2>דף סה:</h2>
גוי שהיה דר במקום שאוסר על ישראל והלך לו קודם השבת כתב הרא"ש דהלכה כרבי יהודה [לקמן פ"ו ע"א] שאינו אוסר אף על פי שיש (לחו') [לחשוש] שאולי יחזור בשבת דהלכה כרבי יהודה בערוב ועוד שהוא מקל בזה אף על פי שרבי יוסי חולק עליו.
שני ישראלים שנתאכסנו בפונדק ודרך הפונדק להיו' שם חדרי' חדרי' כל אחד לבדו והם אוסרין זה על זה וצריך לשכור רשות מהגוי בעל הפונדק ולא היה שם הגוי שהיה בידו מושכר הפונדק מגוי אחר והיו מתיראין שמא יבא בשבת ויאסור עליהם ויבטל ערובם שעשו ביניהם, אם ישנו שם המשכיר ששכרו לאותו שוכר שאינו שם יכולין להשכיר רשות מן המשכיר ודוקא שיכול לסלק הגוי המשכיר לגוי השוכר כל זמן שירצה אע"פ שעדין לא סלקו יועי' השכירו' שישכרו מן המשכיר הרשות כיון שיכול לסלקו אבל אם אינו יכול לסלקו עד זמן ידוע אין יכולין לשכור מהמשכיר. פי' ודוקא שאין למשכיר שום תפיסה בפונדק אבל אם יש לו שום תפיסה בפונדק יכולין לשכור רשות מהמשכיר דלא גרע משכירו ולקיטו פשוט בערובין. ישראלים שנכנסו לפונדק כל אחד בחדר שלו שאוסרים זה על זה ולא היה שם הגוי בעל הפונדק וערבו הם ביניהן ובא הגוי בשבת יכולין לשכור ממנו בשבת כי שוכרין מן הגוי אפילו בשבת ואפי' בפחות משוה פרוטה ואפילו משכירו ולקיטו גוי ואם השכיר או הלקיט ישראל מערבין עמו ואין צריך לשכור רשו' מהגוי כמו שכתבתי למעלה, וישראל אחד שוכר מהגוי בשביל כלם ולפיכך שוכרין מהגוי שבא בשבת כדי שלא יאסו' עליהם כך פשוט בערובין. ופי' רש"י ואח"כ יבטלו רשותם (לאחר) [לאחד] כי מיד כשבא הגוי ביטל להם הערוב ואח' ששכרו ממנו יועיל להם שיבטלו לא' ואותו היה מותר כדין כל מבטלי רשות', ולא נאמ' כי מיד ששכרו מהגוי שחז' הערוב לקדמותו ולהתרו כמו שאנו אומרין [שבת ק"א ע"ב] בספינות קשורות לגבי שבת שפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתרן הראשון, דהת' מתחלה לא היו עומדות ליפסק אבל הכא מתחלה כשנעשה הערוב אין סופו להתקיים כל השבת לפי שעתיד הגוי לבוא, ולא נאמר גם כן הואיל והותרה שבת הותרה דכיון שהגוי מתחלה עתיד לבא לא הותרה. ויש מהתוספות שכתבו שכיון שבטלו הוו להו יחיד לגבי גוי ואין צריך שכירות מגוי. ויש מהם שכתבו שלא יועיל ביטול לאחד לעשותם יחיד במקום גוי דאם כן בטלת תורת ערוב כמו שכתבתי אף על פי שהגוי מתרצה לשכור, וזה עקר כי צריך שני דברים לשכור מן הגוי ולבטל רשותם לא' מהם. וכל זה שכתבתי לדברי רבי יוחנן אבל שמואל חולק עליו דכיון שנאסרה השבת מיד כשבא הגוי אינם יכולים לבטל רשותם אפילו שכרו מהגוי. ורוב הפוסקים הסכימו כרבי יוחנן וכן כתב רי"ף ור"ת. אבל ר"י פסק כשמואל וראשון נראה עקר כך פשוט בערובין.
<h2>דף סו:</h2>
יש ביטול רשות מחצר לחצר כגון ב' חצרות ופתח אחד ביניהם אף על פי שאין אוסרין זה על זה מאחר שיכולין לערב מע"ש יכולין לבטל אלו לאלו ויש להם דין ביטול כמו בחצר א' וכן יש ביטול רשות לב' בתים פתוחים לחורבה ומשתמשים שניה' בחורבה יש להם דין ביטול רשות כמו אם היו פתוחים לחצר כך פשוט בעירובין.
<h2>דף סז.</h2>
שני בתים של ב' ישראלים בב' צדי רשות הרבים והקיפום גוים מחיצה בשבת מכאן ומכאן בענין שהב' בתים נשארו תוך המחיצות אין יכולין לבטל רשותם זה לזה אם ירצו לטלטל בתוך המחיצו' כיון שלא היו יכולין לערב יחד מע"ש כי אין דין ביטול רשות בכל מקום שאין יכולין לערב יחד מע"ש כך פשוט בעירובין.
<h2>דף סח.</h2>
שתוף שעושין במבוי צריך שלא יהיו מקפידין אלו עם אלו שאם היו מקפידין אלו עם אלו בענין שאם א' מבני המבוי ירצה השמן או היין ששתפו בו ולא ירצו ליתנו לו אינו שתוף כך פשוט בערובין.
<h2>דף סח:</h2>
שתי חצרות ופתח אח' ביניהם ולא ערבו ביניהם אלא כל אחד לבדו וצריכין להביא שום דבר (מחיצ') [מחוצה], מבטלין זה לזה אף על פי שאין אוסרין כמו שכתבתי בח' ט"ו. ובכל מקום שמבטלין, מבטלין וחוזרין ומבטלין, כלומר אחר שביטל זה לחבירו ומשתמש אותו בדינו והאחר אסור, ואחר כך אותו שנשתמש כבר מה שנצטרך חוזר ומבטל לזה רשותו שביטל לו וכן רבים. וכן מחצר לחצר אם בטלו להם מצדם להביא שום דבר מאותו חצר לחצר האחרת, אחר שהביאו חוזרין בני החצר האחרת ומבטלין להם אותו רשות מהחצר שבטלו להם ויהיה שלהם כמו שהיה מתחלה, וכן בכל ביטול רשות מבטלין וחוזרין ומבטלין כך פשוט בעירובין.
<h2>דף סט.</h2>
מי שביטל רשותו וחזר והוציא כלים מביתו לחצר שהיה אסור להוציא אם בשוגג הוציא אינו אוסר על האחרים שביטל להם רשותו ואם במזיד הוציא אוסר עליה' דוקא שלא החזיקו עדין האחרי' בחצר אבל אם החזיקו כבר אחר שביטל הוא להם ואח"כ הוציא אפילו במזיד אינו אוסר וכן פסקו רי"ף והרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים אבל רש"י לפי פירושו וקצת הפוסקים אוסרין במזיד אפי' החזיקו כי כבר הוא מחלל שבת בפרהסיא ואינו מבטל אפי' שחלל במלי דרבנן כך פשוט בערובין.
המחלל שבת בפרהסיא או עובד ע"ז הרי הוא כגוי ואינו מועי' עד שישכור כי אינו יכול לבטל רשות. אבל המינים שאינם עובדי ע"ז והמחלל שבתות בצנעא וביתוסי וצדוקי וכל כופר בתורה שבעל פה שאינו מודה בעירוב אינו כגוי ואין שוכרין ממנו אלא מבטל רשותו ונותן רשותו והוא אוסר על ישראל אפילו יחיד שדר עמו בחצר כך פשוט בעירובין ורמ"ה כתב דצדוקי כגוי וכן פסק רי"ף וכן מוכח בחולין [ו' ע"א] דעשאום גוים גמורין. והמחלל שבת בפרהסיא שאמרנו שהוא כגוי אפילו לא חלל אלא על דבר האסור מדרבנן וכן כתבו בתו' וכן כתב רש"י.
<h2>דף סט:</h2>
ישראל נותן רשות ומבטל רשות ליחיד או לרבים ואומר כך. רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך ואינו צריך קנין.
חצר שפתוחי' לה בתים רבים ושכח א' מהם ולא ערב מבטל להם רשותו ואם ביטל סתם לא ביטל אלא רשות החצר ומותרין האחרים להכניס ולהוציא מביתם לחצר אבל הוא אסור מביתו לחצר וכמו כן הם אסורים להכניס ולהוציא מביתו לחצר כי מסתמא לא ביטל רשות ביתו אבל אם פירש רשות ביתו ביטל כיון שגלה דעתו וכן צריך לבטל רשותו לכל א' כי היכא דגלי גלי כך פשוט בעירובין ועוד פשוט כי בסתם רשות חצרו ביטל רשו' ביתו לא ביטל אם כן ביתו אסור להכניס ולהוציא ממנו לחצ' בין הוא בין האחרים וכן הסכימו רוב הפוסקים כרבנן ולא ביטל רשות ביתו בסתם וכתבו המפרשים ולפי זה צריך שיבטל רשותו לכ"א וא' ואם ביטל בהדיא רשות ביתו מותר לו ולהם כי הוא כמו אורח וכן עקר. וכן כתב רמ"ה כי כל המבטל רשות מותר להכניס ולהוציא לו ולהם כי הוא כמו אורח כדאמרינן [ירושלמי ה"ב] אכסנאי אינו אוסר לעולם. ועוד פשוט כי ה' ששרויין בחצר צריך לבטל רשותו לכל א' וא'.
רבים הדרים בחצר שביטלו רשותם לא' הוא מותר להכניס ולהוציא והם אסורים אפילו להוציא ולהכניס מבית לחצר כי אינם חשובים אורחי' לגבי חד כמו שאמרנו ביחיד שנעשה אורח לגבי רבים כך פשוט בערובין.
<h2>דף ע.</h2>
אחד ששכח ולא עירב נותן רשותו לאחר שעירב, כשמת חבירו שעירב עמו שאם היה חבירו קיים היה צריך לבטל רשותו לשניה' אבל עכשיו שמת די שיבטל רשות אל חבירו הנשאר. ושנים שעירבו נותנים רשותם לאחר שלא עירב. אבל שנים שעירבו אין אחד מהם מבטל רשותם לאחר שלא עירב בלתי חבירו כי חבירו שעירב עמו יאסור על אותו שלא עירב אם לא ביטל הוא כמו כן. וכן שנים שעירבו או שלא עירבו אין נותנין רשותם לשנים שלא עירבו כמו שכתבתי כי לעולם ב' ששכחו ולא עירבו אי' נוטלי' רשו' כך פשוט בערובין.
<h2>דף ע:</h2>
יורש שמת אביו בשבת אוסר על בני החצר ויכול לבטל רשות אף על פי שלא היה יכול לערב מערב שבת כי הבית היה של אביו והוא לא היה דר עמו שיוכל לערב עמו מערב שבת. פירו' ומיירי ששכח אביו ולא עירב ולא ביטל דאי עירב אין היורש אוס' עליה' דשבת כיון שהותרה הותרה. ומיירי שבא היורש לדור בשב' באותו בית שאם לא בא לדור שם בשבת אינו אוסר עליהם. ומיהו אם היורש היה דר באותו בית שהניח לו כיון שהוא דר בחצר וראוי להשתמש בו חשבי' ליה כאלו דר בו ואוסר עליהם ואפילו עירב עמהם אינו מועיל אותו עירוב שעירב עמהם בשביל ביתו לבי' האחר שירש בשבת כל זה פשוט בעירובין.
<h2>דף עא.</h2>
ויכו' לתת רשות ולבטל רשות בשבת כי הוא [אינו] מקנה שהוא אסור מקח וממכר, אלא מסלק עצמו מרשותו ואסתלוקי מותר בשבת כך פשוט בערובין.
<h2>דף עא:</h2>
עושין ערובי חצירות עם פת ולא עם יין ושתוף מבוי עושין אפילו ביין וסומכים על שתוף במקום ערוב כלומר אפילו נשתתפו במבוי ביין אין צריכין לערב בחצרות זו עם זו וכמו כן סומכין על ערוב במקום שתוף כלומר אם כל החצרות של מבוי פתוחות זו לזו בפתחים ובחלונות וערבו ביחד כל החצרות כדי שיוכלו להכניס ולהוציא מחצר לחצ' אין צרי' שתוף אחר במבוי ומטלטלין כולם במבוי כך פסקו הרי"ף ורוב הפוסקים ורז"ה כמאן דאמר בפת כ"ע לא פליגי כלומר ר"מ ורבנן דבחד סגי כי פליגי ביין רבנן סברי כי אפילו ביין בחד סגי כלומר אפילו נשתתפו במבוי ביין אין צריך לערב בחצרות זו עם זו ויטלטלו מחצר לחצר והראב"ד פסק כמאן דאמ' דביין כולי עלמא לא פליגי דבעי' תרתי כי פליגי בפת ולפיכך אם נשתתפו במבוי עם פת סומכין עליו לערובי חצרות שאין צריך לערב מחצר לחצר אבל אם נשתתפו במבוי עם יין צריך לערב בחצרות זו עם זו שאי' סומכין על שתוף המבוי מאחר שהוא עם יין כך פשוט בערובין.
<h2>דף עד:</h2>
חצר שדר בו ישראל יחידי וגוי וכן מבוי שצדו א' יש בו חצר שדר בו ישראל יחידי ובצדו האחר דר בו גוי אסרו חכמים שאם ישראל דר סמוך לאותו ישראל הדר עם הגוי ובית ישראל האחר פתוח למבוי אחר או לרשות הרבים ויש חלון בינו ובין הישראל שיכולין לערב דרך חלון, לא יערבו שגזרו חכמים שלא יעשו שום סיוע לישראל הדר יחידי עם הגוי ומירתת ולא ידור עמו. ופירשו התוס' כי המבוי שאמרנו שמותר להתיר בלחי וקורה כיון שיש בו ב' חצרות כמו שאמרנו בהתר מבוי שצריך ב' בתים פתוחים לחצר וצריך ב' חצרות פתוחו' למבוי, והכא אף על פי שא' מהחצרות דר בה גוי לא נאמר דירת גוי לא שמה דירה והרי הוא כחצר א', דכיון שיש שם ב' חצרו' פתוחות לחצר התירו בלחי וקורה. ויש מי שכתב דאפילו בזה אמרי' דירת גוי לא שמה דירה ואינו חשוב רק כחצר א' ואינו ניתר בלחי וקורה. וראשון נר' עקר. ופרש"י מהא שאמרנו שאין מערבין דרך חלונות עם זה הישראל הדר במבוי יחידי עם הגוי או בחצר, דלאו דוקא דרך חלונות אלא ה"ה דרך פתחי' אסור לערב עמו, כלומר אם יש פתח בין זה הישראל הדר עם הגוי ובין הישראל האחר שיש לו פתח למבוי אחר שאסור לערב שניהם דרך אותו הפתח שביניהם מהטעם שכתבתי כדי שלא ירגיל עצמו לדור יחידי עם הגוי. והתו' כתבו דדוקא דרך חלונות אסרו לערב עמו אבל דרך פתחים מות' לערב עמו דלא מירתת הישראל יחידי עם הגוי כיון שיש פתח ישראל פתוחה לביתו כי כמדומה בעיניו כמו שדר עמו הישראל האחר, ואף על פי שיאסרו חכמים שלא לערב עמו דרך הפתח שביניהם לא יניח לדור עם הגוי כיון שיש פתח בינו ובין הישראל האחר, ועל כן התירו דרך הפתח שביניהן לערב עמו כל זה פשוט בעירובין.
<h2>דף עה:</h2>
גוי הדר הרי הוא כרבים ואוסר. כך פשוט ופרש"י דקאי אמאי דאמר שמואל כי ב' חצרות זו לפנים מזו ושנים דרין בחיצונה ואחד בפנימית מותרים ואינה אוסרת פנימית על החיצונה כמו שכתבתי בחלק חמשה עשר במקומו, ודוקא כשהפנימי ישראל אבל אם הוא גוי אוסר כי יש מי שלא ידע שמותר ביחיד בפנימית, ואם איתא דשכר מן הגוי יש לו קול יותר מעירוב, ויטעה ויאמר מטלטל במקום גוי מותר או יאמר אין דריסת הרגל אוסרת, וכשהוא ישראל יאמרו שמא עירב כי עירוב אין לו קול.
שני חצרות שדרין בכל חצר דיורין רבים ויש בין שני החצרות ג' בתים זה אצל זה והשני בתים החיצוניות פתוח כל א' מהם לאחד מהחצרות וכל א' מהבתים החיצונים פתוחים לבית האמצעי ובאים מחצר האחת ועוברים דרך הבית החיצון שאצלם ועושין ממנו בית שער ומניחין ערובן בבית האמצעי וכן עושין בני החצר האחרת, הנה לפי זה כי אלו השלשה בתים אינם צריכים לתת פת לערוב(י), השני' החיצוניות, כי הן בית שער כל אחד לחצר הסמוך אצלו ובית שער אין צריך לתת ערוב. והבית האמצעי, הוה ליה בית שמניחין בו ערוב וכל בית שמניחין בו ערוב אינו צריך לתת פת. אבל שני חצרות ושני בתים (בשניהם) [ביניהם] וכל אחד פתוח לחצר שאצלו והב' בתים פתוחים זה לזה ובאים בני החצר (האחרת) [האחת] ועוברין דרך הבית שאצלם ועושין ממנו כמו בית שער והולכין ומניחין ערובן בבית האחר הסמוכ' לחצר האחרת [וכן עושין בני החצר האחרת], והנה לך כי כל אחד מהם עשה מן הבית שאצלו בית שער ומן הבית האחר הסמוך לחצר האחר' עשה בית להניח ערוב. הנה כל בית מהם לפי חצרו שאצלו הוא בית שער ולפי חצר האחרת הוא בית ולפיכך שתיהן לא קנו כי אין יכולין לו' שיהא בית אחד לבני חצר אחד, בית לערוב, ולבני חצר אחרת, בית שער, אלא כלם בית שער או כלם בית ואם כלם דינם כבית שער אין הערוב כלום כי אין מניחין ערוב בבית שער, ואם דינם כלם כבתים הוה ליה שאנו צריכין הערוב שיהא במקו' שיוכל [להביאו] אצלו, והנה לך בית אחרת לכל אחד סמוך אצלו שאסור לטלטלו בתוכו ואסור לעבור דרך עליו לקחת ערובו מן הבית האחר ואינו יכול להביאו אצלו כי צריך לעבור דרך הבית שאצלו והוא אסור לטלטל באותו בית שאצלו כי לא ערב עמו כך פשוט בערובין.
<h2>דף עט:</h2>
אם צריך לנעול ביתו המבטל רשות נראה לפרש"י דכל המבטל רשות צריך לנעול ביתו כמו שפירש הוא במתבן שבין ב' חצרות. ויש מהמפרשי' שפירשו כי דוקא בזה צריך ב' דברים אבל באנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב אינו צריך כי אם ביטול. ולפרש"י נראה כי המבטל רשות לא יצא ולא יכנס דרך החצר למבוי. וכתב הרא"ש כי אולי שצריך נעילת דלת ביתו היינו כל היום כשאינו צריך לצאת וליכנס אבל בשעת כניסה ויציאה פותח ואחר כך נועל ועוד כתב הרא"ש ונכון להחמיר כרש"י, והמבטל רשות צריך שיהא ביתו נעול כל היום הזה והיוצא יצא והנכנס נכנס מיד וינעול אחריו מיד.
ערובי חצרות ושיתופי מבואות צריך לזכות לאחרים אם הוא נותנו כלו משלו לזכות בו לאחרים כלומר אחד שיזכה על ידו לאחרי' ומזכה להם אפי' על ידי בנו ובתו הגדולי' ועל ידי עבדו ושפחתו העברי' או על ידי אשתו אבל לא [על ידי] בנו ובתו הקטני' ועבדו ושפחתו הכנעני' מפני שידן כידו כך פשוט בעירובין וכתב רבינו תם כי אין לזכות הערוב על ידי בנו גדול הסמוך על שלחן אביו דידו כידו כדאשכחן גבי מציאה [ב"מ י"ב ע"ב]. ועבדיו ושפחותיו העברים אפילו סמוכים על שלחנו לא דמו לבנו כי נכרי הסמוך על שלחן בעל הבית אין מציאתו לבעל הבית אפילו אוכל אצלו בחנם. והא דאמרי' על ידי אשתו מוקי לה בנדרים [פ"ח ע"ב] שיש לה בית באותה חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אין לה בית לא. ועבדים כנעניים אפי' שיש להם בית בחצר אינם אוסרים (וצריך) [ואין צריכין] לערב. ועוד פשוט וכשמזכה על ידי אחר צריך להגביהו טפח.
<h2>דף פ.</h2>
אשתו של אדם מערב' לו שלא מדעתו אפילו אם אינו רוצה לערב ודוק' כשאוסר עליהם שרגיל לערב עמהם אבל אם אינו רגיל כגון שביתו פתוחה לשני מבואות ובא' רגיל ובא' אינו רגיל אינם יכולים לערב לו כשאינו רגיל בלתי דעתו ורצונו. ומה שאמרנו דאשתו מערבת לו שלא מדעתו דוקא ליתן פת לעירוב אף על פי שמיחה בעלה אבל לזכו' לשכיניה משלו בלא דעת בעלה אין לה כח. והיכא דלא אסר ולא רגיל דאמרינן אין עירובן עירוב דוקא כשמיחה הבעל אבל לא מיחה עירובן עירוב דמסתמא לא קפיד. אבל צ"ע אם האשה והבעל בעיר אם יכולים לערב בני הבית בלא דעת בע' הבית וכתב רמ"ה דמה שנסתפק דוקא בחצר שבין שני מבואות דלא ידעי' בה(א)י ניחא ליה אבל בחצר הפתוחה למבוי [אחד] אין צרי' להודיע כך פשוט בעירובין.
<h2>דף פ:</h2>
נתמעט האוכל מכדי שיעורו מוסי' עליו ומזכה להם, ואם מוסיף מאותו המין בעצמו שהיה מתחלת העירוב אפילו כלה מכל וכל אין צריך להודיעם, אבל אם משני מינים כלומר שמוסיף ממין אחר, אם נתמעט אין צריך להודיעם כשמוסיף, אבל כלה לגמרי צריך להודיע'. נתוספו דיורין בחצר מוסיף ומזכה ואם עושה אותו משלהם צריך להודיעם. וכל אלו שאמרנו שצריך להודיעם דוקא בחצר שבין שני מבואות כלומר שפתוחה לשני מבואו' דשמא אינו רוצה באלו אלא באלו אבל פתוח' למבוי אחד אין צריך להודיעו דזכות הוא לו כך פשוט בעירובין.
שיעור ערוב אם הם מרובין כ"כ שאם תחלק העירוב לא יגי[י]ע לכל א' שיעו' גרוגרת די במזון שני סעודות ואם אינם כ"כ די לכל א' כגרוגרת. ומזון שני סעודות שיעור' י"ח גרוגרו' כך פשוט.
ערובי חצרות אין מערבין אלא בפת ותהיה שלימה ואפילו היא כאיסר ואין מערבין בפרוס' ואפילו היא גדולה הרבה משום איבה שיאמר א' אני נתתי שלימ' והוא נתן חסר' וגם אסור לערב כולם בפרוסו' שמא לפעמים יתנו מקצתם שלימות ומקצתם פרוסות ויבא לידי איבה כך פשוט בעירובין. ורמ"ה כתב שיכול לזכות כל בני החצר בפרוסה.
<h2>דף פא.</h2>
ועוד פשוט ניטל מן הככר כדי דמיעה שהוא א' מק' מערבין בה נוטל ממנה כדי חלתה אם חלת בעל הבית שהיא א' מכ"ד אין מערבין בה שהיא חסרון גדול ודינה כפרוסה אבל חלת נחתום שהיא א' ממ"ח מערבין בה. פירוש ודוקא בניטל לשם חלה [ואפילו הכי] אם ניטל ממנה יותר מכשיעו' דינה כפרוסה והרא"ש כתב דנראה לו דכיון שלא ניטל ממנה אלא כשיעור חלה אין הפרש בין שניטל לשם חלה או שלא לשם חלה. ועוד פשוט נפרסה ותפר' בקיסם כלומר במקל מערבין לו בה ודוקא שלא ניכרה התפירה. ומערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דחן.
אדם הנותן מעה לחנוני המוכר יין הדר במבוי, או לנחתו' הדר בחצר ומוכר פת, ואמר לו כשיבאו בני מבוי שיכולים לערב ביין כמו שאמרנו ויבאו לקנות ממך יין לערב במבוי שלנו הנה לך מעה שתזכה לי עמהם, או בפת אם הוא חצר שאין מערבין אלא בפת לא זכה לו כי מעות אינם קונות כך פשוט בערובין ולפרש"י לא עשאו שלוחו ולא נתכוון לזכות לו בחנם ונמצא שמערב לו במעותיו שלא מדעתו כיון שלא משך והתוספות הקשו עליו ופירשו דאפי' זכה לו על ידי אחר או קנה לחם מן השוק באותה מעה אינו עירוב כי היה סבור שמעותיו קונות לו. והרא"ש פי' דאם נתן לו לחם בלא זכוי לא זכו לו מעותיו אבל אם זכה לו ע"י אחר הוי עירוב ע"כ. וכל זה בנחתום ואמר לו זכה לי אבל בבעל הבית שאינו עשוי למכור פתו כמאן דאמר לו ערב לי דמי ועשאו שליח לערב בשבילו וכן בנחתום אם אמר לו בפי' ערב לי. ודוקא במעה אבל נתן לו כלי בכל ענין קנה לו העירוב. ובחצר שבין שני (חצרות) [מבואות] אין מערבין לו אלא מדעתו כמו שכתבתי למעלה דחוב הוא לו וכמו כן בחצר הפתוח' למבוי אחד מערבין לו שלא מדעתו דזכות הוא לו.
<h2>דף פב:</h2>
ועוד פשוט במזון שני סעודות נחלקו במשנ' כמה סעודו' יש בקב וכמה גדול יהיה זה הככר שיש בו שני סעודות ונראה שרי"ף פסק כאותם ששיערו לקב וכתב הילכך כי הויין תמניא סעודות לקב והקב יש בו ת' זוז גדולים שהם ת' דינרים נמצא הקב ד' ליטרין כל ליטר' ק' זוז גדולי' שהם ק' דינרים והק' דינרי' הם במשקל של ערביי' שהו' אלקירואן קכ"ד זוז בייל והקליטרין הויין שני סעודות ליטרא קמח שהן ק' זוז כי לכל סעודה חמשים זוז קמח שהוא חצי ליטרא דאינון ע"ה במשקל ספרד ע"כ ויש מי שפסק שני סעודות בינוניות של כל אדם ומכל מקום צריך לדעת כמה הוא. והנה לך דברי הרמב"ם בערובין שיעורו שני סעודות שהם כי"ח גרוגרות שהם כששה בצים בינונים. ליטר' האמורה בכל מקום מלא שני רביעיות ועוכלא חצי(א) רביעית. ומנה האמור בכל מקום מאה דינר והדינר ו' מעין והמעה משקל י"ו שעורות והסלע ד' דינרין והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל י"ז דינרים וחצי דינר בקרוב נמצאת הליטרא משקל ל"ה דינר והעוכלא משקל ט' דינר פחות רביע. סאה האמור' בתורה בכל מקום ו' קבין והקב ד' לוגין והלוג ד' רביעיות וכבר בארנו מדת רביעית ומשקלה ואלו הן השיעורין שאדם צריך לזכרם תמיד ע"כ וכבר כתבתי בענין פסח [נ"ה] בחלק ג' שיעור הלוג כי הלוג ו' ביצים ושם כתבתי שיעור החלה שהי' מדת העומר שהיא עשירית האיפה.
<h2>דף פה:</h2>
בית שאין בו ארבע אמות על ד' אמות אין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו ערוב דאינו ראוי לדירה ודוקא ערובי חצרות אבל שתופי מבואות מניחין בו דלא גרע מחצר שבמבוי כך פשוט בערובין.
הנותן ערובי חצרו' בבית שער או באכסדרה או במרפסת אינו ערוב שצריך להניחו בבית דירה וזה אינו דירה ולפיכך הדר באלו המקומו' אינו אוסר עליהן ואין צריך לתת פת בערוב. בית הבקר ובית התבן ובית האוצרות אם הניח שם ערוב הרי זה ערוב. ואם דר שום אדם בהם כגון שבעל החצר השכירו לשום אדם אוסר על בעל החצר. ואם בעל החצר שהבית שלו יש לו תפישת יד עדין באותו בית כלומ' שיש לו שם כלי' בתוכו אינו אוסר עליו הדר שם, שהרי הוא [כמו] שדרים שניהם (בבת) [בבית] אחת ודוקא שיש לבעל הבית שום סחורה או שום פרגמטיא אפי' יתד המחרישה והבעל הבית בעל החצר ודר בחצר והשכיר או השאיל אותו בית התבן או בית האוצר לאד' אחר אז אינו אוסר אותו אדם עליו ודוקא שיהיו דברים שאין ניטלין בשבת דלא חיישינן שמא יוציאם משם בשב' אבל אם הם דברים הניטלין בשבת אוסר אותו אדם עליו כך פשוט בערובין.
ערובי חצרות משימין אותו בבית שבחצר כאלו הם דרין באותו בית. שתופי מבואות משימין אותו בא' מחצרות המבוי ולא באויר המבוי שצריך מקום שמור ולפיכך צריך לשומרו בא' מחצרות המבוי. וכתב רש"י וכל שכן אם הניח השתוף בבית דעדיף טפי וכן בירושלמי [פ"ו ה"ח]. ולפי' בני חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום פת שעל גבי השלחן סומכין עליו משו' ערוב ודוקא שמסובין בבי' שבחצר ובני החבור' דרין בחצר, אבל מסובין בחצר אז סומכין עליו משו' שתופי מבואו' אם בני החבורה דרין במבוי כל א' בחצרו זה פשוט בערובין.
<h2>דף פו.</h2>
גוי שהיה דר במקום שאוסר על ישראל והלך לו קודם השבת כתב הרא"ש דהלכה כרבי יהודה [לקמן פ"ו ע"א] שאינו אוסר אף על פי שיש (לחו') [לחשוש] שאולי יחזור בשבת דהלכה כרבי יהודה בערוב ועוד שהוא מקל בזה אף על פי שרבי יוסי חולק עליו.
<h2>דף קא.</h2>
כל דלת שסוגרים בו הפתח או חבילי עצי' או מחצלת של קנים כגון (בחורבה) [ברחבה] שאחורי בתי' שאינו כל כך דלת קבוע צריך ב' דברי' שתהא קשורה ותלויה ושלא תהא נגררת בקרקע כלומר שתהא גבוה מן הארץ, ואם אין בה אלו הב' דברים כגון שאינה מחוברת כלל ומפילין אותה לארץ כשפותחין אותה וכשסוגרין זוקפין אותה על הפתח, או שהיא קשור' ונגררת אין זה דלת קבוע ואין נועלין בה לא בשבת ולא ביום טוב שיהא כבונה. ואם היה לה מתחלה ציר שניכר שהית' דלת קבוע מתחלה אף על פי שאין בו עכשיו מותר אף על פי שנגרר מאחר שקשור. וסוכי קוצים וחבילי קוצים שהתקינם לסתום הפרצה שבחצר אם הם קשורים ותלויים נועלים בם הפרצה בשבת וכ"ש ביום טוב. ודלת אלמנה שאינה נגררת כלומר שאינה עשויה כתקנה כלומר שעשויה מדף אחד מקרש אחד או שאינן מחוברין קרשיה בבריחים ופירש רי"ף פי' אחר או שאין לה אסקופה למטה אלא מורידין אותה על גבי הארץ וכשפותחין שומטין אותה ועוקרין אותה אין נועלין בה לא בשבת ולא ביום טוב.
עומד אדם ברשות הרבים ופותח במפתח שהוא ברשות היחיד פתח שהוא (בה') [ברשות היחיד] ולא גזרי' שמא יביא המפתח אצלו ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן בהפך מרשות היחיד שהוא עומד פותח ברשו' הרבים, וכן בכרמלית לא גזרי' לפתוח כרמלית כמו גנה, וכן פתחי חנויות הפתוחות לרשות הרבים והמנעול לפעמים גבוה מן הארץ ולפעמים נמוך ולפעמים המנעול יש בו רחב ארבעה טפחים כגון מנעולים של עץ ולפעמי' אין בו רחב ארבעה, ומערב שבת מביא המפתח ומשימו באסקופה התחתונה שהיא כרמלית שאינ' גבוה עשרה ורחבה ד', והוא עומד ברשות הרבים למחר בשבת ולוקח המפתח שבאסקופ' ופותח המנעול במפתח אף על פי שהמנעול למעלה מעשרה מאחר שאינו רחב ארבעה דינו ככרמלית ומותר לטלטל מאסקופה שהיא כרמלית למנעול שהוא כרמלית, ואפילו שיהיה יכול לחקוק בעובי הדלת ולהשלים במנעול רחב ד' לא אמרי' חוקקין להשלים כלומר רואין אותו כאלו הוא חקוק, אבל אם מנעול למעלה מי' ורחב ד' דינו כרשות היחיד ואסור לטלטל המפתח מאסקופה למנעול, וכשאין רחב ד' שמותר כמו שאמרנו מחזירו אחר שנועל וסוגר מחזיר המפתח באסקופה, או מחזירו לחלון שע"ג המפתח אם אין בחלון ד' על ד' אבל אם יש בחלון ארבעה על ארבעה טפחים דינו כרשות היחיד ואסור לטלטל מהמנעול שהוא כרמלית לרשות היחיד שהוא החלון כך פשוט בערובין.
<h2>דף קא:</h2>
ונגר שיש בראשו גלוסטרא, כלומר יתד שמשימין אותה למטה בחור לסגור הדלת ויש בראשו גלוסטרא כלומר עובי כמו ראש העלי שכותשין בו, מותר לנעול בו מאחר שראוי לכתוש בו עם הגלוסטרא תורת כלי עליו ואינו כבונה כשסוגר בו, אעפ"י שאינו ניטל באגדו שאם יאחזנו באגד שלו ינתק האגד כ"כ האגד רעוע.
<h2>דף קב.</h2>
ונגר שאין בראשו גלוסטרא אם אינו קשור ותלוי אלא מונח בקרן זוית ונוטלו מפני שרוצה לנעול אסור לנעול בו בשבת וי"ט שנראה כבונה. ודוקא שקשור בדלת ואז נגרר מותר, ואם ניטל באגדו שהוא כל כך חזק אפילו אינו תלוי אלא בבריח של דלת מותר כך פשוט בערובין. וכתב רז"ה דמאחר דקיימא לן כי קשור אף על פי שנגרר מותר אפילו אינו תלוי, אותה שאמרנו למעלה [ק"א ע"א] מדלת הנגררת שאסורה, אין הלכה כאותה של מעלה בכל דלתות הנגררות כי מאחר שקשורין מותרים דלא בעינן גבוה י' מן הארץ. והראב"ד חזק לקיים שניהם וכתב כך אותה שאמרנו דלת שבמוקצה וחרקין שבפרצה אין נועלין בהן לא תיקשי לך מההיא דאמרינ' [שבת קכ"ה ע"ב] כי תוספת אהל עראי מותר וכן כמו כן הדלת הוא כמו אהל עשוי לפתוח ולסגור הוא מוסיף כשסוגרו. ותרץ התם מיירי בדלת של מוקצה ושל פרצה לא תוספת עראי הוא אלא קבוע הוא מה שעושה בו בשבת, כיון שאינו עשוי ליפתח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם, ואם היה בפתח קבוע ליכנס ולצאת דרך שם אף על פי שאין גבוהין נועלין בהם כי הוא תוספת אהל עראי ע"כ ופי' הראב"ד נראה עקר ולזה הסכים הרא"ש. ולמטה אכתוב חלוק נגר ופקק החלון וקנה שנועלין בו. כל דבר שיש לו תורת כלי כגון קורה גדולה או מכתש שיושבין בו או מדה גדולה או מכתש גדול וכיוצא בו נועלין בו בשבת כי אין זה בונה מאחר שתורת כלי עליו כך פשוט בערובין.
<h2>דף קב:</h2>
דלתות שעשויות מן הצד ואינן תלויות כעין דלתות ויש להן ב' צירין ויש לה אחד למעלה ואחד למטה והעקר הוא העליון ואם יצא ממנו תחתון ולא עליון אם יחזור תחתון הרי הוא כבונה ואסו' להחזירו שמא יתקענו במקבת ואם תקע חייב חטאת ואם נשמט מותר לדוחקו וכל שכן עליון אם יצא אפילו לא יצא תחתון שאסור להחזירו שהוא בונה ממש. וכן דלת של בור ושל דות העשוי מבנין אבנים על הקרקע אסור להחזירו כך פשוט בערובין. ר"י נסתפק אם ציר העליון נשמט ולא יצא אם מותר לדוחקו כמו שאמרנו בציר תחתון והרא"ש כתב דנראה לו דאסור.
